ערעור על החלטה של ביה"ד הצבאי בעניין המ"מ שחטף מכונית פלסתינית-התקבל

 

 

1. כנגד המערער הוגשו, בבית הדין המחוזי, שני כתבי אישום: האחד בתיק מר/420/07. שם מיוחסת למערער שורת עבירות שזה, בתמצית, עניינה: המערער, מפקד מחלקה בגדוד המוצב באיו"ש, יצא, כנטען, עם חייליו לפעילות "מסוערבת", שבמהלכה חטפו המערער וחייליו מכונית פלסטינית, כפתו את הנהג ונסעו בה. במהלך הדברים התקרב תושב פלסטיני למכונית, מבלי שיחשוד כי המדובר בחיילים. אחד החיילים נבהל מן העניין וירה לעברו של אותו אדם, שנפצע באופן משמעותי. המערער, כך נטען, פעל ללא סמכות וללא רשות. אף זאת נטען כי לפני הפעולה, במהלכה ואחריה, נקט המערער בדרכי רמייה וכחש כדי להסתיר את המעשים וליתן הסבר תמים לתוצאתם הקשה. בתיק האחר, מר/419/07, מיוחסות למערער עבירות שונות שעניינן דברי שקר שמסר בתחקיר שנערך לאחר האירוע והנחיות שנתן לפקודיו לשקר בתחקיר.

2. המערער ביקש כי יועבר אליו, בקשר לכל אחד מן התיקים, תחקיר מפקד החטיבה שנערך בעקבות האירועים דנן. להשקפתו, המדובר בחומר החיוני להגנתו, בכל אחד מן התיקים.

3. השופטת הנכבדה קמא דנה בבקשה, בכל הנוגע לתיק מר/420/07, לגופה והורתה על העברת חלקים מסוימים מן התחקיר.

4. לעניין הבקשה, ככל שהיא נוגעת לתיק מר/419/07, ציינה השופטת הנכבדה כי מאחר שכתב האישום עוסק במסירת פרטים שקריים בתחקיר, מהווה לכאורה תחקיר מפקד החטיבה חומר חקירה קביל במשפטו של המערער. הוסיפה השופטת קמא וקבעה כי,

 "...יתכן כי במבחני צדק ובחינת חיוניות המידע לנאשם, תהא נפקות לכך שאין בתחקיר המח"ט כדי להוסיף על מידע שממילא נמסר לעיון ההגנה".

 הוסיפה השופטת קמא וקבעה:

"... סברתי כי לעת הזו, לא מתחייבת הכרעה בסוגיה זו. נוכח עמדת ב"כ הנאשם והתביעה, ובהסכמת נשיא בית הדין, תיק מר/419/07 אינו מתנהל בימים אלו ואף לא התקיימה ישיבת הקראה במסגרתה נדרש הנאשם להשיב לאשמה. התיק המשני, כך מסתבר, ממתין להכרעה בתיק העיקרי. משכך, אין בשלב זה צורך להכריע בבקשת הסנגור בשאלה האם צריך להורות על העברת תחקיר המח"ט להגנה בגין התיק המשני. מובן כי כאשר יבקשו הצדדים לחדש הדיונים המשפטיים בתיק המשני, יוכלו להעביר על כך הודעה בכתב, ואז תינתן החלטתי בעניין זה".

5. המערער השיג, בהודעת הערעור, על ההחלטה, ככל שהיא נוגעת לשני התיקים. כבר בפתח הדיון בערעור הובהר כי, ככל שהדברים נוגעים להחלטה בתיק מר/420/07, המדובר בהחלטת ביניים בהליך פלילי, בבקשה להסרת חיסיון, שאינה ניתנת לערעור, אלא במסגרת ערעור על פסק הדין, עם סיום ההליך בבית הדין קמא כולו (ראו ב"ש/79/06 רב"ט יוסופוב נ' התובע הצבאי הראשי).

6. הדיון התמקד, אפוא, בבקשה בתיק מר/419/07. באי כוחו של המערער  הסתייגו מן הטעם שננקב בהחלטת בית הדין קמא לכך שאין התיק מתנהל. לאחר הדיון הודיעו הצדדים בכתב, בעניין זה, כי הטיפול בתיק הושהה לפי החלטת הנשיא, אל"ם לוי, לאחר שההגנה ציינה כי לא יהיה זה נכון לנהל יחד את שני התיקים. עוד הוברר כי גם אחר כך לא ביקשה ההגנה לקיים דיון בתיק.

7. בעניין זה יצאה, כאמור, השופטת הנכבדה קמא מן ההנחה כי המדובר בחומר חקירה. הסנגורים טוענים כי משכך הם הדברים, היה מקום להעבירו, כברגיל, עם הגשת כתב האישום. התובע מצידו מבקש כי ייקבע כי אין לראות בתחקיר מפקד החטיבה, מיניה וביה, חומר חקירה, כמובנו בסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. להשקפתו, מתוך רצון לשמור, ככל שניתן, על קדושת התחקיר וחיסיונו, יש לראות כ"חומר חקירה" רק את אותם חלקים בתחקיר המתייחסים, מן הפן העובדתי, לשקרים בתחקיר, המיוחסים למערער.

8. סעיף 74 האמור מטיל חובה על התביעה להעמיד את חומר החקירה לעיונו של הנאשם או בא כוחו, תוך זמן סביר ממועד הגשת כתב האישום (ראו בש"פ 5831/01 חדיף נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ו(1) 167 (2001); בש"פ 4077/06 שוורץ נ' מדינת ישראל, פדאור 06(12) 544 (2006); ע"מ/29/05, 30 טור' ברטלר נ' התובע הצבאי הראשי).

9. חובה זו אינה צריכה להיות תלויה בשאלה האם מתנהלים ההליכים, באופן "פעיל", אם לאו. חומר החקירה צריך לעמוד לרשות הנאשם ובא כוחו, כדי שיוכלו להעריך כראוי את היקף זירת המחלוקת ולהכיר את פרטיה, גם טרם דיון, וכדי שיוכלו לשקול דרכים אפשריות שונות לניהול ההגנה, שחלקן עשויות להיות דרכים לבר-דיוניות, כגון בקשה לשימוע, בקשה לביטול כתב האישום, בקשה לחקור עניינים שלא נחקרו וכיוצא באלה. העובדה כי כנגד אותו נאשם מתנהל תיק נוסף, שמקורו באותה פרשה עובדתית או בפרשה עובדתית סמוכה, אינה מגמדת את צורכי ההגנה האמורים ואולי היא אפילו מדגישה אותם, שכן ריבוי התיקים מחייב תכנון מסובך יותר של שיקולי ההגנה- כך, למשל, עשוי סנגור להתחבט בשאלה האם ייטיב עם מרשו אם יבקש לשמוע תחילה רק את אחד התיקים או שמא מוטב כי יתנהלו במקביל.

10. מובן, אפוא, כי, משבחרה התביעה להגיש כתב אישום, עליה להעמיד את חומר החקירה לעיון הנאשם ובא כוחו, סמוך לאחר הגשת כתב האישום, גם אם התיק אינו "פעיל" באותו זמן. ממילא, אם מתבקשת בבית הדין בקשה לעיון בחומר חקירה, יש לדון בה לגופה.

11. סעיף 539א(ב)1 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, קובע: "הדברים שהושמעו בתחקיר, פרוטוקול התחקיר, כל חומר אחר שהוכן במהלכו, וכן הסיכומים, הממצאים והמסקנות (להלן - חומר התחקיר), לא יתקבלו כראיה במשפט, למעט במשפט בשל מסירת ידיעה כוזבת או העלמת פרט חשוב בתחקיר" (ההדגשה שלי- ד' פ'). הגדרת "חומר התחקיר" היא הגדרה רחבה, החובקת בתוכה היקף רחב של עניינים הקשורים בתחקיר, שחל עליהם חיסיון ואינם קבילים. מנגד, הסעיף המובא לעיל, לפי לשונו, מתיר את הבאת אותו מכלול רחב של "חומר התחקיר" כראיה, במשפטים מסוימים, שעניינם אמירת שקרים או העלמת פרטים בתחקיר צבאי. על כן "חומר התחקיר" מלוא היקפו, עשוי לעלות כדי "חומר חקירה", כמשמעותו בסעיף 74 הנ"ל.

12. התזה שבה מחזיקה התביעה, שלפיה גם אם מלוא חומר התחקיר עשוי, לפי לשון סעיף החוק, להיחשב לחומר חקירה, ניתן, לגביו, להפריד בין אותם חלקים החיוניים להגנה לבין חלקים אחרים שאינם חיוניים ובחשיפתם יש כדי לפגוע באינטרס מוגן אחר, היא תזה אפשרית. ראו, בהקשר של הגנה על פרטיות מתלוננת בעבירות מין, את שנקבע בבג"ץ 620/02 התובע הצבאי הראשי נ' בית-הדין הצבאי לערעורים, פ"ד נ"ז(4) 625, 635 (2003):